מאת: שיאל נירן יהלום
כולנו מתחילים את צעדנו הראשונים על פני אימא אדמה כילדים. תודעתו של הילד הקטן ממוקדת בכאן ועכשיו. בתחושות שלו ונוחות הגוף הפיזי, בהוריו המהווים עבורו את העולם כולו והחפצים הקרובים לו, אותם הוא חווה כחלק ממנו.
ילד קטן ממוקד בתחושות וברגשות. הוא חווה את ההוויה הפיזית במלוא עוצמתה. תחושותיו הן מרכז עולמו והוא מצפה כמובן מאליו שהאנשים המטפלים בו יחושו בהן ויכבדו אותן.
חיי הילד סובבים סביב האני, האגו שלו ורצונו להיות במקום הראשון מבחינת הוריו והאנשים הסובבים אותו. כאשר אין מתייחסים לרגשותיו הוא יגדל להיות בוגר שאינו מכבד אותם בעצמו. החיבור לילד הפנימי מחבר אותנו לשמחת חיים.
הילד הפנימי תמיד במצב של למידה והתפתחות. ילדים הם סקרניים ומלאי חיים מטבעם וחיים פירושם למידה, שינוי, צמיחה ותנועה.
כילדים אנו לומדים מהמבוגרים סביבנו, מהתבוננות בטבע והקשבה לצלילים. הלמידה שלנו היא חווייתית. היא חייבת להיות חווייתית כיוון שזהו עולמו של הילד הקטן. הוא חווה את העולם מתוך שתי הצ'קרות הראשונות. דרך חמשת החושים: מגע, מבט, הקשבה, הרחה וטעימה. הצ'קרות הפעילות בתהליך לימוד זה הן הבסיס וצ'קרת המין והרגש. כאשר אנו דורשים מילדים בני ארבע, חמש או שש לשבת שעות בשקט ולהתמקד בלימוד האינטלקטואלי אנו מעוותים את תהליך ההתפתחות הטבעי של חקירה וחוויה הנובעות ממגע אינטימי עם העולם. בגילאים אלו כל שהילד זקוק לו כדי ללמוד הוא תנועה, משחק, הקשבה לצלילים, התבוננות ומגע. טבעו של הילד הוא למידה. ילדים אינם זקוקים למסגרת שכופה עליהם לימודים. גם בלי מסגרת הם פתוחים ללמידה. למרבה הצער מערכת החינוך שלנו מבוססת על כפיה וחוסר הקשבה מינימלי לצורכי הילד. היא מדכאה את יצר הסקרנות הטבעי, ופועלת מתוך קיבעון.
ערכי יסוד כמו חוויה, משחק ובחירה אישית נרמסים תחת ה"צורך" לעמוד בתחרות חסרת היגיון שהנתון המרכזי בה הציון שהילד מקבל מהמורה. כאשר הילד גדל בסביבות גיל עשר הוא מגלה דרך נוספת ללמוד על העולם סביבו והיא אינטואיציה. כדי לחוות את העולם באמצעות חוש נפלא זה עלינו להגיע ליכולת המאפשרת התפתחות של מקלעת השמש. המקום הרגיש, דרכו אנו חווים ומנתחים את מה שתודעתנו קולטת. תחושות בטן חייבות להיות נקיות, הן אינן קשורות לרגשות. זוהי ראיה פנימי בהירה המאפשרת לנו ניתוח של הנתונים שקלטנו.
כאן מתחיל תהליך ההטמעה (העיכול) של הנתונים שנאספו והסקת המסקנות הלוגיות הנובעות מהבנת הנתונים. הקשבה לאינטואיציה שונה מהקשבה למורה חיצוני. היא דורשת חופש ולא קיבוע על ידי חומר לימוד שהילד אינו מחובר אליו מתוך התעניינות אישית. הגילוי הפנימי של מי אנו באמת ומה ייעודנו נשחק לחלוטין בתוך מערכת תובענית. כילדה, למרות שהייתי תלמידה טובה, מאז ומעולם ראיתי בבית הספר "בית סוהר" והקפדתי לקחת ימי חופש לשמירה על האיזון הפנימי שלי. בעיקר בתקופות מבחנים ועומס. למזלי אמי הייתה קשובה מספיק לצורכי ואפשרה לי להישאר בבית כשביקשתי.
במערכת הקיימת דווקא הילדים הקשובים יותר לעצמם בצורך לנוע, לקחת פסקי זמן ולחלום נחשבים לבעייתיים. מה הפלא שלכל כך הרבה ילדים יש בעיות קשב וריכוז? דווקא אלה המחוברים לעצמם ולמשמעת הפנימית שלהם נענשים על כך ונדרשים "לתקן" את עצמם כדי לעמוד בדרישות מעוותות.
במקום להדגיש בעיני הילדים את נושא המשמעת הפנימית, ההקשבה לקצב האישי והגילוי העצמי אנו מחנכים אותם למשמעת חיצונית שמטשטשת כל זהות אישית.
מהי מהות הלימוד?
המדע הקוגניטיבי מתמקד בהבנת הפעילות הקוגניטיבית אינטיליגנטית, כגון: צבירה, שמירה ושימוש בידע. החל מתפישה חושית ועד שימוש בידע לפתירת בעיות.
סבתא טווילה לימדה אותי שהצבע הקשור לתדר של לימוד הוא כתום. צבעה של צ'קרת הרגש, אשר אחראית לחוויה, רגשות, מערכות יחסים אינטימיות ומגע. כך אנו לומדים בוגרים כילדים, דרך חוויה וחיבור אינטימי. על בסיס זה מתפתחת היכולת הקוגנטיבית. לא ניתן לנתק את היכולת המחשבתית מהרגשית. לכן לא מפתיע שאת רוב החומר שלמדנו בבתי הספר כלל איננו זוכרים. זהו מורה אמיתי. כמו כן, מובן שצבירה ושמירה של ידע אינה בהכרח מפתח ליצירתיות המאפשרת שימוש בידע לפתרון בעיות.
לרוב, אנו זוכרים את מה שנגע בנו באמת. מתוך כל המורים שלימדו אותי בתיכון אני זוכרת רק אחת. זה מפני שהיא דיברה על פילוסופיה ועל החיים ועוררה בי רצון ללמוד ולחקור. דברים שהיא אמרה נגעו בנשמתי ונשארו אתי עד היום כמתווי דרך.